פתח שירות

קראת על השירותים שלנו ואתה מעוניין לקבל שירות? נשמח לעזור

 

Share

תנאי שימוש למערכת שיחת הווידאו

שימ/י לב: המידע המופיע על מסך המחשב שלך עלול להיחשף לעיני הסובבים, ובכלל זה בני משפחה ו/או כל אדם אחר המצוי בקרבתך בעת השימוש במערכת.

 

בתום השיחה במערכת מוטלת על המשתמש/ת אחריות בלעדית להסיר את המידע, ו/או את נתוני הזיהוי, ו/או כל נתון אחר, אשר עלול לאפשר גישה למידע ו/או לשירות למי שאינו מורשה לכך. אני פוטר/ת בזאת את מדיקס מכל אחריות ו/או חבות בגין אי־ביצוע הסרה כאמור.

close
דף הביתבלוגעם קצת מזל: תגליות מקריות מובילות לפיתוח תרופות מצילות-חיים

עם קצת מזל: תגליות מקריות מובילות לפיתוח תרופות מצילות-חיים

מאת: צוות מדיקס
עם קצת מזל: תגליות מקריות מובילות לפיתוח תרופות מצילות-חיים

במרבית המקרים, מדענים לא אוהבים למשוך תשומת לב לתגליות מקריות, אבל לעתים קרובות, אלו הן שאחראיות לפריצות דרך

אין זה מפתיע שחוקרים לא אוהבים להזכיר את העובדה שתרופות רבות התגלו לחלוטין במקרה. על פניה, מנוגדת עובדה זו למהותו של המדע: מחקר שיטתי של מבנה והתנהגות חוקי הפיזיקה והטבע.

 

הכרה פומבית בכך שמשהו קרה במקרה יכולה בקלות להוות סיבה להטלת ספק בקפדנות המחקר המדעי שבוצע על-ידי החוקרים, ולכן גם באמינות התוצאות. מכון ג'נר באוניברסיטת אוקספורד וענקית התרופות אסטרה זניקה מצאו את עצמם לאחרונה במרכז סערה ציבורית מהסוג הזה בדיוק, לאחר שנתקלו בבעית מינונים במהלך הניסויים הקליניים בחיסון נגד נגיף הקורונה שפותח על-ידי השניים.

 

הבעיות החלו כאשר בחברת היצרן האיטלקית השתמשו בשיטת מדידה שונה להערכת ריכוז הנוגדן בתמיסה שנשלחה עבור הניסוי, מזו בה השתמשו החוקרים; הדבר הוביל את הצוות באוקספורד לנקוט משנה זהירות, ולהזריק למשתתפי הניסוי במנה הראשונה מינון הנמוך בחצי מזה שנקבע, למקרה שריכוז התמיסה גבוה מזה שדווח על-ידי היצרן.

 

לא רק שריכוז התמיסה המדווח התגלה כנכון, במהלך הניסויים הקליניים הסתבר גם שצורת מתן מעין זו תורמת ליעילות החיסון, ושמשתתפים שקיבלו מנה וחצי בלבד היו מוגנים יותר מאלו שחוסנו בשתי מנות שלמות.

 

שיטתיות וגילוי מקרי משלימים זו את זה כשמדובר במחקר מדעי במסגרתו מוחות סקרנים נתקלים בתגלית מפתיעה, אבל מועילה. לעתים, תגליות אלו מיושמות למטרות שונות בתכלית מאלו להן יועדו מלכתחילה, ויותר מתרופה מצילת-חיים אחת פותחה באופן הזה.

 

במסגרת מחקר אקדמי שנערך בנושא, נמצא כי עד 25% מהתרופות המשווקות כיום התחילו את דרכן כטעות משמחת. במקרה של תרופות אנטי-סרטניות, מדובר במספר גבוה אף יותר העומד על כ-35% מכלל התרופות המצויות בשימוש כיום. 

 

מערכת מדיקס סוקרת כמה מפריצות הדרך המפורסמות ביותר שנעשו לגמרי במקרה.

 

 

תרופות אנטיפרוטוזואליות - כינין

 

המאה ה-16, המוכרת כעידן התגליות, התאפיינה בעלייה בתנועת נוסעים ברחבי העולם, אשר לוותה בהפצת והתפשטות מחלות בין היבשות. אחת מאותן מחלות, אשר התרופה עבורה התגלתה על-ידי מסדר הישועים, הייתה מחלת המלריה, המופצת על-ידי יתושים.

 

כינין היא תרכובת מרה המופקת מקליפת עץ הצ'ינצ'אה. השימוש בכינין היה למעשה הפעם הראשונה בה שימשה תרכובת כימית לטיפול במחלה זיהומית.

 

בתחילה, נקראה הכינין "קליפת עץ הישועים" בפי האירופאים, על-שם מסדר הנזירים שהביאו את התרכובת משטחי האימפריה הספרדית שבדרום אמריקה, היכן שהייתה בשימוש שנים רבות קודם לכן. 

 

האגדה מספרת על אינדיאני מאיזור הרי האנדים שהלך לאיבוד בג'ונגל וחלה במלריה. האיש, שסבל מחום גבוה וצמא רב, ניסה להרוות את צמאונו בשלולית מים שנקוותה בבסיסו של עץ צ'ינצ'אה. למרות טעמם המר של המים, מצבו של האיש לא החמיר, כפי שציפה, ואף השתפר משמעותית: חום גופו ירד והוא החלים לחלוטין.

 

 

אנטיביוטיקה - פניצילין

 

למרות מליוני ההרוגים בשתי מלחמות העולם שהתרחשו במהלך המאה ה-20, ניצלו מליוני אנשים נוספים במלחמה נגד יריב עתיק ועמיד הרבה יותר: החיידק. את פריצת הדרך הזו אנו חבים לרופא סקוטי בשם ד"ר אלכנסדר פלמינג. בעקבות מחקרו החדשני, הוענק לד"ר פלמינג תואר סיר.

 

בשנת 1928, בעת ששב מחופשה בת שבועיים, גילה פלמינג ששכח לזרוק צלחת פטרי שהכילה חיידקי Straphylococcus aureus.

 

בהיעדרו, גדלה על הצלחת פטרית עובש. להפתעתו, הבחין ד"ר פלמינג בכך שהחיידקים לא גדלו באיזור שסביב העובש.

 

לאחר שהצליח לזהות את מין העובש שגדל על-גבי הצלחת וגרם להרג החיידקים, קרא ד"ר פלמינג לחומר הפעיל של הפטריה "פניצילין", ובכך גילה למעשה את האנטיביוטיקה הראשונה.

 

 

סרטן: כימותרפיה

 

במהלך מלחמה"ע ה-1, היה השימוש בגז חרדל בשדה הקרב נפוץ ביותר. ההשלכות של חשיפה לגז זה היו נוראיות, ולקראת אמצע שנות ה-20 נאסר השימוש בו. במהלך מלחמה"ע ה-2 התרחש אסון- בעת הפצצה על הנמל בעיר בארי שבאיטליה, התרחש פיצוץ על סיפון אחת מאוניות בעלות הברית שנשאה גז חרדל כמשנה זהירות, למקרה של התקפה אפשרית בנשק כימי מצד הכוחות הנאצים.

 

למרות גודל האסון, המקרה הוליד טיפול פורץ דרך במחלת הסרטן. במהלך ביצוע ניתוחים לאחר המוות בגופות המלחים שנספו, גילה ד"ר סטיוארט אלכנסדר, רופא אמריקאי שנשלח למקום, שהחשיפה לגז החרדל גרמה לדיכוי בתהליך ייצור תאי הדם (המטופויזיס) בגוף הנפגעים.

 

בעקבות התגלית, תהה ד"ר אלכסנדר האם ניתן להשתמש בתהליך דומה על-מנת למנוע חלוקה של תאי סרטן. הסתבר שהדבר אכן אפשרי: מחקרים קליניים שנערכו בהמשך הראו שחרדל חנקני יעיל כטיפול כנגד מספר מחלות ממאירות, כולל לוקמיה.

 

תרופות קרדיווסקולריות - וארפרין

 

מיליוני האנשים המשתמשים כיום בוארפרין כמדלל דם חבים תרופה מצילת-חיים זו לפרות, חולדות ולשפל הגדול. ראשיתה של התגלית בגל של מקרי מוות שהתרחשו כתוצאה מדימום פנימי בפרות מאיזור המישורים הגדולים באמריקה. הסיבה - חציר דבשה שהעלה עובש ולא נזרק על-ידי החקלאים, שמצבם הכלכלי לא אפשר להם להחליפו בחציר טרי.

 

כך יצא שב-1932, העביר חקלאי מויסקונסין גופה של פרה מרחק של כ-300 ק"מ אל תחנת ניסוי חקלאית, בתקווה לקבל תשובות. הודות למימון המחקר על-ידי אגודת המחקר של בוגרי ויסקונסין (ה-WARF), הצליחו המדענים בתחנת הניסוי לבודד את התרכובת שגרמה לדימום בפרות. על בסיס התרכובת, שקיבלה את השם "וארפרין", פיתחו החוקרים רעל נגד עכברים.

 

הצעד הבא לשימוש בבני אדם התרחש רק ב-1951, לאחר שאדם שגויס לצבא ארה"ב ניסה להתאבד באמצעות בליעת וארפרין, וניצל לאחר שטופל באמצעות ויטמין K.

 

הדבר הוביל להכרה בתכונותיו השימושיות של הוארפרין כנוגד קרישה יעיל. אחד מהמטופלים הראשונים שנהנו מהתגלית היה נשיא ארה"ב דוויט אייזנהאואר, שטופל בחומר לאחר שסבל ב-1955 מהתקף לב.

 

מערכת העצבים המרכזית - ליתיום

 

באנגלית נוטים להשתמש במונח human guinea pig לתיאור מצבים בהם בני אדם משמשים "עכברי מעבדה" במחקר שתוצאותיו אינן בהכרח חיוביות. מקור הביטוי הוא בשימוש הנרחב שנעשה באוגרים (guinea pigs) כחיות מעבדה עוד מאז המאה ה-17.

 

עבור הפסיכיאטר האוסטרלי ג'ון קייד, היוו האוגרים את המפתח לגילויה של תרופה שתאפשר בהמשך טיפול בחולים הסובלים מהפרעה דו-קוטבית. בעת מלחמה"ע ה-2, היה קייד אסיר מלחמה במחנה צ'אנגי בסינגפור.

 

במהלך שהותו במחנה, ניסה קייד להבין מדוע התפתחו אצל חלק מהאסירים הפרעות פסיכיאטריות, בעוד שאצל אחרים לא, למרות שרמת הסטרס בקרב האסירים הייתה זהה. לאחר שיחרורו, החל לבצע ניסויים באוגרים, במהלכם הזריק להם שתן אנושי על-מנת לזהות האם קיים בו רכיב רעיל בעל הפוטנציאל לגרום למצבי מאניה. למרות מאמציו, הטיפול לא גרם להתקפי מאניה באוגרים, אלא רק הביא למותם.

 

בנסיון להפחית מרעילות השתן, החל קייד לטפל באוגרים בנוסף במלח ליתיום. ההשפעה שגילה בעקבות התוספת הייתה מדהימה, אבל שונה לחלוטין מזו שאליה כיוון - האוגרים, שעד לאותו הרגע היו עצבניים וחסרי מנוחה, נשכבו על גבם ובהו בו בשלווה. הסתבר שלליתיום השפעה מרגיעה.

 

בעקבות התגלית, ניסה קייד את הליתיום על עצמו, ולאחר-מכן על חולים פסיכיאטריים שאושפזו בעקבות התקפי מאניה. באמצעות הטיפול הראשון שביצע, הצליח קייד לייצב את מצבו של המטופל בתוך שלושה שבועות בלבד, ובתום שלושה חודשים נוספים, שוחרר החולה לביתו.